דברו על היישום של סגסוגת טיטניום במנועי מטוסים
Feb 07, 2022
דברו על היישום של סגסוגת טיטניום במנועי מטוסים
בשנות ה-60, כאשר בריטניה פיתחה את מטוס הקרב P1127 המפורסם בעולם להמראה ונחיתה "Harrier", אחד מאבות הטיפוס שלו, XP972, היה בטיסת מבחן ב-30 באוקטובר 1962. במהלך בטיסת המבחן, להב המדחס מסגסוגת טיטניום במנוע הפגסוס בו נעשה שימוש התנגש במעטפת סגסוגת טיטניום, מה שגרם למדחס להתלקח. (תופעת השריפה הזו נקראת "שריפת טיטניום"), הגורמת למנוע לתקוע ולעצור, המטוס התרסק, והטייס הוצנח וחולץ בהצלחה.
כמה שנים מאוחר יותר, בסוף שנות ה-1960, כאשר פראט אנד וויטני מארצות הברית פיתחו מנוע F100 עם יחס דחף למשקל של 8.0 עבור מטוס הקרב F מהדור השלישי-15 , במהלך תהליך ההפעלה, מנוע התנגש בלהב מסגסוגת הטיטניום של מדחס בלחץ גבוה ובמעטפת סגסוגת הטיטניום במהלך ניסוי על הקרקע, מה שגרם למדחס להתלקח ("אש טיטניום"), הלהבות התפשטו לכל עבר , ובסופו של דבר כל המנוע נהרס בשריפה (איור 2).

איור 1. אב הטיפוס של מטוס "הארייר" התרסק עקב "שריפת טיטניום" במנוע במהלך טיסת המבחן.
שני התקלות הגדולות הללו היו התקלות המוקדמות בעולם שגרמו לטיטניום להתלקח עקב התנגשות של שני חלקי סגסוגת טיטניום, אך הם לא נלקחו ברצינות באותה תקופה, כך שלימים הופיעו פעמים רבות במנועים רבים. על פי הסטטיסטיקה ב-1979, ב-17 השנים שבין 1962 ל-1979, היו בסך הכל 144 תקריות שריפות טיטניום במנועי תעופה במדינות מערביות, מתוכם 59 נשרפו דרך מעטפת המדחס.
בסוף שנות ה-50 הופיעו סגסוגות טיטניום שניתן להשתמש בהן במנועי תעופה. בגלל הקלות של סגסוגת זו, המשקל הסגולי שלה נמוך ב-40% מזה של פלדת סגסוגת (המשקל הסגולי של השתיים הוא 4.5g/cm3 ו-7.8g/cm3, בהתאמה), ונמוך ב-50% מניקל (הספציפי). כוח המשיכה של ניקל הוא 8g/cm3), ויש לו עמידות טובה בפני קורוזיה. מכיוון שלמנועי תעופה יש חיווי-קלילות חשובה מאוד, סגסוגות טיטניום אומצו במהירות במנועי אוויר.

באותה תקופה, נעשה שימוש בסגסוגת טיטניום בתכנון המנוע כל עוד תנאי הטמפרטורה אפשרו, כולל להבי העבודה של מאווררים ומדחסים, גלגלי רולטה, להבים סטטיים, מארז והתקני איטום.
עם זאת, בשימוש, נמצא כי עקב תנאים חריגים מקריים במהלך פעולת המנוע, שני חלקי טיטניום (כגון להבים עובדים ולהבים סטטיים, להבים עובדים ושלדה) התנגשו ונתקעקו. בתנאים של לחץ וטמפרטורה סביבתיים מתאימים, יווצרו ניצוצות והחלקים יישרפו. תופעה זו נקראת "אש טיטניום". ברגע שחלקי הטיטניום מתלקחים, תהליך הבעירה מתפתח במהירות רבה. צריבת הלהבים והמעטפת לוקחות שניות ספורות בלבד ומידת הפגיעה חמורה מאוד. איור 3 מציג את ההריסות של הלהב העובד שנשרף מאש הטיטניום.

איור 3. להב העבודה של המדחס נשרף מאש טיטניום
שריפת הטיטניום התרחשה לא רק בין הטיטניום לחלקי הטיטניום, אלא גם לאחר שפשוף קשה של להב הטיטניום ושל מעטפת הפלדה, להב הטיטניום נשרף, והלהבה גם שרפה את המעטפת מתוך חריץ טבעתי, כפי שמוצג באיור. 4. במנוע, לחץ זרימת האוויר והטמפרטורה ברכיבי המאוורר נמוכים, מה שלא קל לייצר אש טיטניום. לכן, כשלים הנגרמים כתוצאה מאש טיטניום מתרחשים לעתים רחוקות במאוורר.

איור 4. מעטפת הפלדה נשרפה מאש טיטניום, וחסרה קשת.
בשנות ה-70 וה-80, כמה מנועים מפורסמים, כמו PW4000 של Pratt & Whitney, CF6 ו-F404 של GE, RB211 של רולס-רויס הבריטית, ו-HK-8, HK-Д86 של ברית המועצות לשעבר. } ו- АИ-25 כולם היו כשלים באש טיטניום.
לפי הסטטיסטיקה הסובייטית, בין 1977 ל-1988 בלבד, היו יותר מ-30 תקריות של שריפות טיטניום במנועים סובייטיים כגון HK-8, HK-86, Д–30 ו-АИ-25. דוגמה נוספת היא מנוע ה-F404 המשמש את ארצות הברית עבור מטוס הקרב GE מבוסס ה-F/A-18. בשל הלהבים הפועלים של המדחס בלחץ גבוה מסגסוגת טיטניום, הוא התנגש במעטפת סגסוגת הטיטניום, וגרם לטיטניום להתלקח. הלהבה לא רק בערה דרך מעטפת המדחס בלחץ גבוה, אלא גם בערה דרך מעטפת הכיסוי החיצוני, גרמה למנוע להתלקח ולשרוף את המטוס, מה שגרם לצי האמריקני לאבד 4 מטוסי F/A-18 בשנה אחת בשנת 1987. זהו גם מנוע ה-CF-6 של GE. משנת 1976, תקריות שריפות הטיטניום התרחשו ברציפות, והגיעו לשיא באמצע-1979. היו 14 תקריות של שריפות טיטניום בשנה אחת, עם השלכות חמורות.

לאחר מכן, בנוסף לנקיטת אמצעים למניעת שריפת טיטניום במנועים החדשים שפותחו, שונו גם העיצובים של כמה מנועים שהיו בשימוש שנים רבות. לדוגמה, מנוע ה-F404 שינה את המעטפת מרובה מדחסים בלחץ גבוה מסגסוגת טיטניום למעטפת פלדה מסגסוגת, ובמקביל, המעטפת החיצונית של סגסוגת טיטניום שונה לקומפוזיט PMR15 קל יותר. חוֹמֶר. לאחר השיפור עלה משקל המנוע ב-0.5 ק"ג.
גם ה-CFM56, שהוא דגם האחות של ה-F404 (מכונות הליבה של שני המנועים מפותחות ממכונות הליבה של ה-F101 של GE), שופרה בהתאם. השלדה של המדחס בלחץ גבוה CFM56 עשויה במקור מסגסוגת טיטניום. על מנת למנוע מלהב העבודה מסגסוגת טיטניום להתנגש בשלדה ולגרום לשריפת טיטניום, נוספו לחגורת הטבעת של להב העבודה המתאים סט מורכבים מאוד עמידים בפני שחיקה ועמידי אש מטיטניום. השלדה.
לאחר ש-F404 שינה את מעטפת הטיטניום לפלדת סגסוגת, בשנת 1978, CFM56 שינה גם את מעטפת המדחס בלחץ גבוה מסגסוגת טיטניום לפלדה מסגסוגת. במקביל, המעטפת החיצונית של סגסוגת הטיטניום שונה גם היא לחומר מרוכב PMR15. שיפור זה הפחית את מספר חלקי המנוע ב-140 חלקים, אך המשקל עלה ב-5.64 ק"ג.
בשלב הראשוני של מנועי סדרת CF6 של GE, מעטפת המדחס בלחץ גבוה היה עשוי מסגסוגת טיטניום, אך מאז 1979 נעשה שימוש במקום זאת בפלדת סגסוגת.
Many engines in the Soviet Union also changed their titanium alloy parts materials to alloy steel a few years after they were put into use. For example, the grade 6 working blades and static blades of the high-pressure compressor of the HK-8 engine were originally all made of titanium alloy, but since 1987, the Grade 4 to 6 static blades (operating temperature exceeds 300℃) have been replaced with alloy steel. In the original design of the HK-86 engine, the 6-stage working blades and static blades, grate ring and static sealing ring of the high-pressure compressor were all made of titanium alloy, but since 1981, 4 to 6 sets of static blades (operating temperature>300 מעלות), טבעת השבכה וטבעת האיטום הוחלפו כולם בפלדת סגסוגת.
להבי השיזוקו בדרגה 4-6 של מדחס הלחץ הגבוה של מנוע A4-25 היו במקור עשויים מסגסוגת טיטניום, אך לאחר שנות ה-80, הם שונו מסגסוגת טיטניום לפלדה מסגסוגת. בתכנון המקורי של המדחס בלחץ גבוה למנוע A30, למעט סגסוגת פלדה ללהבים סטטיים שלב 10, נעשה שימוש בסגסוגת הטיטניום עבור שאר הלהבים הסטטיים בכל הרמות. בשנות ה-80, הקבוצות ה-5 עד ה-9 של להבים סטטיים וטבעת התוף בין הגלגלים לאחר שלב 4 הוחלפו כולם בסגסוגת פלדה. פְּלָדָה.
לחלקי סגסוגת טיטניום יהיו דרישות מיוחדות גם בעיבוד וייצור. כאשר ארצנו עיבדה את המנה הראשונה של להבי מאוורר מסגסוגת טיטניום, היא נתקלה בכשלי עיבוד חסרי תקדים.
התהליך האחרון של להב המאוורר הוא ליטוש גוף הלהב. מה שנקרא ליטוש הוא כאשר הלהבים מתחככים זה בזה על גלגל ליטוש מסתובב במהירות גבוהה, ומשטח הלהבים מלוטשים כדי לא רק לעמוד בדרישות של גודל העיצוב, אלא גם כדי להפוך את פני השטח לבהירים. בעת ליטוש הלהב, פני הלהב וגלגל ההשחזה מתחככים זה בזה, מה שיגרום לכמות גדולה של מאדים זוהרים, שיורסס על הקרקע כמו זיקוקים בשמי הלילה. כאשר מלטשים את להב הפלדה, המאדים הללו מרוססים כלפי מטה, מתקררים באוויר, עוברים בהדרגה מאדום לאפור, ולבסוף הופכים לשבבים שחורים עם טמפרטורה נמוכה יותר, מה שלא ישפיע לרעה על החלקים המעובדים. לכן, בסדנת ליטוש להבים, קופסת החלקים מרובה התאים המכילה את הלהבים מונחת בדרך כלל מתחת לגלגל הליטוש. הלהבים שעומדים לעבור ליטוש והלהבים שעברו ליטוש מוכנסים לחלל בו מותקנים הלהבים, וחלק העליון של הלהבים אינו מכוסה במכסה.

כאשר עיבדנו את המנה הראשונה של להבי מאוורר מסגסוגת טיטניום, עקבנו אחר הנוהג הישן. כתוצאה מכך, כאשר להבי המאוורר נשלחו למדור הרכבת הרכיבים, מצאנו שיש מספר נקודות אבלציה על פני השטח של להבים רבים, דבר שהיה תמוה. לאחר ניתוח ובדיקה מדוקדקת התגלתה התעלומה.
מסתבר שכאשר מלטשים את להבי סגסוגת הטיטניום, המאדים המיוצרים מהשבבים, בתהליך הנפילה, סופגים ללא הרף חמצן מהאוויר, מה שהופך את המאדים לגדול יותר ויותר, והטמפרטורה גבוהה יותר. כאשר מאדים אלה בטמפרטורה גבוהה מתיזים על פני הלהבים המוכנסים לקופסת החלקים, נגרמות כמה נקודות אבלציה. לאחר שנמצאה הסיבה, הותקן מכסה על קופסת החלקים שבה הותקנו הלהבים, מה שפתר את הבעיה הגדולה הזו.





